הנחת היסוד הבסיסית שאמורה להיות לנו היא שכולנו בני אדם הגרים במקום מסוים, בזמן מסוים לזוג הורים שילדו אותנו בדרך זו או אחרת רק מה? ההבדל הוא לה במה אלא באייך. איך מה אתם שואלים? באייך מגדלים אותנו לראות את העולם שהרי כולנו נולדים עם דף חלק בסיסטים. אותו דף שלא מגדיר אף אדם ביומו הראשון אלא רק מחכה שמישהו יסביר לו מה עיניו רואות ואמורות לכתוב בתוך מערכת שתלווה אותו רוב חייו.
כשילד רך מביט אל העולם סביבו אינו מבדיל בין שמן/ רזה, גבוה/נמוך, חילוני/דתי, אשכנזי/מזרחי וכו' הדבר היחיד אליו הוא נמשך הן ידיים עוטפות מלאות חום ואהבה, אותו חיוך שמזהים שגורם לרצות עוד להיות בחברתו של היצור שזה עתה הכירו.
התיווך אל העולם נעשה לרוב על ידי אדם משמעותי הנמצא בחייו של העולל שעם הזמן גדל ומפנים את כל עולם הערכים המשווק לו מידי יום ביומו בסביבתו הקרובה (אמא, אבא, אחים, סבתא/סבא וכו').
אז נשאלת השאלה האם השוני הוא באמת בעיני המתבונן? מה הוא מייצר?
אם נקפוץ לרגע למדינה אחרת בה חיים כהי עור בלבד באזור מדברי ו"ננחית" בה תינוק ישראלי בהיר עור דובר שפה שונה ייתכן כי יביטו בו כאילו היה זה חייזר אך אני מבטיחה לכם שדרך התקשורת ללא מילים תהיה דומה ביותר לשלנו שהרי להזכירכם הנחת היסוד היא שכולנו בני אדם בעלי צריכים בסיסיים זהים. ניתן לשער שהמבוגרים שבחבורה ייגשו לטפל בילד וינסו לדאוג לצרכיו בהתאם לקיים בסביבתם.
דוגמא נוספת היא אדם הזקוק לעזרה רפואית מידית בין אם במדינתנו ובין אם במדינה אחרת לרוב זוכה להתייחסות סביבתית ולא חולף כאילו לא היה.
אם כן שוני בין בני אדם לא אמור לייצר שנאה אלא רק פרספקטיבה שונה, הבדל במהות שלנו שהרי אם כולנו היינו זהים העולם היה משעמם לא? אני אישית נהנית לקום בבוקר לבית מלא חיים בו כל אחד מביא את הקסם האישי שלו ומעשיר את האווירה.
נראה כי השוני הוא דבר נרכש, מה שאנו מתחנכים אליו כ"חריג" הוא איך שסביבתנו הקרובה מציירת עבורנו. כיום על אף החשיפה לידע, לתאים משפחתיים שונים, לנראות שונה ומיוחדת בקרב אנשים שונים עדיין ישנן סטיגמות ואי קבלה של האחר בקרב ילדים שונים. יצא לי להיתקל לא פעם בשיחות משפחתיות בהן עולים נושאים שונים והדעה המשפחתית נטמעת בתוך עולמו של הילד שלא תמיד מבין את עומקו של השיח והמידע ממשיך עמו ולא תמיד לטובה.
מנגד יצא לי לראות איך ילדים תרים אחר מידע וככל שגדלים מפתחים דעה עצמית שיכולה להטות את הכף באותו השיח ולהוביל לתובנות חדשות.
כל אחד עם הזמן בוחר כיצד להביט אל אדם שונה ממנו ובכלל להגדיר מהו אותו שונה. בתוכנו בסך הכל כולנו דומים ואת זה אל לנו לשכוח בבואנו לחנך את הדור הבא!
כיצורים חיים וקיימים כולנו זקוקים לחום, אהבה וקירבה את זאת אנו צריכים ללמד את ילדנו מיומם הראשון. שוני מניסיוני הוא אכן בעיני המתבונן וכולי תקווה שיום אחד אגלה שהצלחתי להטמיע בילדיי את התובנה כי אין לבטל אדם בשל נראותו, שפתו או דעתו שכן כל אחד מביא אתו לעולם את מכלול הערכים והאמונות עליו גדל.
ככל שיעמיקו יותר ללמוד על ההבדלים הקיימים בחברות שונות בארץ ובעולם אולי ילמדו להכיל את מי שמתנהל אחרת מהם ולשמש לו כתף תומכת בעת צרה. ובינתיים בואו ננסה אנחנו הבוגרים להתגבר על הפערים ולשמש דוגמא לאותם ילדים, אותם הדפים החלקים שמחכים לנו שנמלא אותם באהבת חינם.
הכותבת לילך יעיש היא אם ל-3 , נשואה גרה במרכז בעלת b.a בתקשורת אשר כתבה מתוך ניסיון חייה האישי ללא התבססות על נתון מדעי.
Leave a Comment